"לא היתה לי ברירה" - על העדרה המפתיע של בחירה חופשית בקרב מחוללים ומצילים

"לא היתה לי ברירה"; "ידי היו כבולות"; "נאלצתי"; "לא הותירו לי אפשרות אחרת"; כולנו מכירים אמירות כאלו, ומן הסתם גם משתמשים בהן מידי פעם בעצמנו. האם אנו תופסים אותן כתרוץ או כשיקוף של המציאות? הדבר תלוי בדרך כלל בזהות הדובר. ככל שהדובר פחות מוכר לנו אישית, כך ניטה לדחות את דבריו כתירוץ בעלמא: "שיקח אחריות! בוודאי שהיתה לו ברירה!", "אין 'לא יכול' יש 'לא רוצה'!" אנו מגיבים בתרעומת כשאנו קוראים על אדם שהצדיק במילים כאלו את פגיעתו באחרים. אנו משתדלים לגלות יותר הבנה כשמדובר בקרובים לנו – ילדינו, חברינו – ומנסים לשקול אם יתכן שאכן לא היתה להם ברירה. אולם כשאנו מסבירים במילים אלו את התנהגותנו-אנו, לעצמנו או לאחרים, אנו משוכנעים שזו האמת לאמיתה; הרי לא היתה לנו כל ברירה.

אולם למה כוונתנו בכך? באילו מובנים ניתן לומר שאין לאדם ברירה?

במאמר זה אנסה לעמוד על המשמעות של ממצא משותף שעולה מניתוח עדויות של אנשים שהפכו למחוללים או למצילים, כלומר, כאלו שפגעו באופן נפשע בקרבנות, וכאלו שסיכנו את חייהם ואת משפחתם כדי להגן על אותם הקרבנות. ניתוח ראיונות עם אנשים שנשאלו לגבי התנהגותם כמחוללים או כמצילים לגבי המניעים להתנהגותם, מעלה ממצא מפתיע: שכיחותו של המשפט: "לא היתה לי ברירה" גבוהה בשני המקרים. החייל שהשתתף בטבח, והאדם מן הרחוב שהסתיר בביתו את הקרבן נוטים לומר שלא יכלו לנהוג אחרת. מכיון שאותו ההסבר משמש להתנהגויות הפוכות בתכלית, מעניין לבחון למה כוונת הדוברים: האם הם מכוונים לחוויה דומה או שונה? עוד עולה השאלה, מה ניתן להסיק מכך על סוגיית הרצון החופשי, שיש הטוענים שאין חשובה ממנה להבנת המצב האנושי.

המצב ההיסטורי הנחקר ביותר לגבי מחוללים ומצילים הוא שואת היהודים באירופה במלחמת העולם השניה, אך אין זה המצב היחיד כלל ועיקר, וניתן לאתר התנהגויות כאלו בכל תקופה ובכל מקום. במאמר קצר זה אתייחס למקרים מפולין ושוייץ בשנות הארבעים של המאה ה-20, ולמקרים מישראל בעשורים הראשונים של המאה ה-21.

סוגיית הברירה, או העדרה, כרוכה בשאלת הבחירה החופשית, או העדרה. כבני אדם השואפים לממש את אנושיותנו, אנו ניצבים מול איומים כבירים על חירותנו: איומים מבית ואיומים מחוץ, איומים נסיבתיים ופנימיים, מודעים ובלתי מודעים, ביולוגיים ופילוסופיים, חברתיים וקוגניטיביים. אלו ואלו נוגסים בכל פה בחופש הבחירה האנושי: בחירות שלנו להתנגד, בחופש שלנו להחליט וליישם, ואפילו ברצון שלנו עצמו, כמאמר שופנהאואר (Schopenhauer, 1839/1945, p. 513): "האדם אמנם יכול לעשות מה שהוא רוצה אולם אין יכול לרצות את מה שהוא רוצה".

ריבוי האיומים על החירות האנושית מעלה ויכוח נוקב על משמעותה של בחירה חופשית: האם היא אשלייה, או שמא יש להתעקש על זכות קיומה?

נפתח אם כן בתמצות המחלוקת בנושא הבחירה האנושית החופשית בשלושה רבדים: הביו-פיזיקלי, הסוציולוגי והפסיכולוגי, וננסה לקשור בינה לבין סוגיית המחוללים והמצילים ולמידת חירותם לפעול כפי שפעלו. לאחר מכן נבחן מספר עדויות לדוגמא, וננסה לפענח את משמעותן.

מבחינה פיזיקלית, כימית וביולוגית, נראה כי הנתיב היחיד לביסוס עקרון הבחירה החופשית עובר דרך עמדה דואליסטית לגבי קיומם הנבדל של גוף ונפש, נתיב שבודדים מהמדענים מוכנים להלך בו כיום. למרות אלמנט האקראיות המהותי הטבוע בחומר ברמה התת-אטומית, ולמרות הטיעון, שבחירה היא מאפיין שמפציע ברמות התארגנות ביולוגיות מורכבות סביב הופעת התודעה אנושית, נראה שקשה להצדיק ברמה המוחית-ביולוגית בחירה שמשמעותה אפשרות ממשית להעדפת אלטרנטיבה (סומפולינסקי, 2015). במובן הביולוגי, המחולל, המציל, כמו גם הקרבן והעומד מנגד, אינם יכולים אלא להמשיך את שרשרת הסיבתיות האינסופית הפיזיקלית הקיימת ביקום מרגע שהחל להתקיים.

הרמה הנוירו-ביולוגית אינה הרמה היחידה בה ניתן לנתח תופעות אנושיות, כמובן. ברמה הסוציולוגית של ניתוח חברות אנושיות, ישנה בהחלט משמעות למושגי החירות והבחירה. אריך פרום (Fromm, 1941) ומאוחר יותר ישעיה ברלין (Berlin, 1958), הבחינו בין "חירות מ- " כלשון פרום ("חירות שלילית" כלשון ברלין) שמשמעה היעדר מגבלות חיצוניות על החירות האנושית, לבין "חירות ל –" ("חירות חיובית" אצל ברלין) שמשמעה חירות ממגבלות פנימיות המאפשרות מימוש הרצון הפנימי. כך למשל, תום, הגיבור הראשי של "אוהל הדוד טום" הידוע (Stowe, 1852/2009), חי בתנאי חירות שלילית - הוא היה עבד שדה במטע כותנה בדרום ארה"ב - אולם חירותו החיובית היתה גבוהה משום שמימש את רצונו הפנימי לחיות לפי ערכיו ואמונתו.

כל עוד כוונתנו לחירות שלילית, יש טעם להבחין בין חברות שרחוקות מאידיאל החירות לבין חברות שקרובות אליו, על פי מידת ההגבלות המוצבות על אנשים וקבוצות באותה חברה. יש חברות המאפשרות עבדות, ויש חברות האוסרות עליה. יש חברות המובלות על ידי רודן, ויש המעניקות זכות הצבעה לכל בוגריהן. במילים אחרות, ישנן חברות חופשיות יותר ופחות. אולם גם ברובד זה לא נמצא הסבר לפרדוקס העדר הבחירה המשותף לבעלי תפקידים חברתיים שונים, שכן הן המחוללים והן המצילים משתייכים לאותה תקופה, ולאותה חברה. כך למשל, בתקופת השואה חיו המחוללים והמצילים בחברה שבה החירות השלילית היתה בשפל המדרגה, והמגבלות שהוטלו על חבריה היו קיצוניות עד מוות. אילו תפיסת החירות השלילית היתה שונה בין מחוללים למצילים, היינו מצפים לשמוע ממצילים על חוויה פנימית של חירות לנהוג כפי שנהגו גם בתוך התופת, אך לא כך נשמעים לרוב דבריהם. שהרי כאמור, הם מעידים שלא היתה להם ברירה.

בין הרובד הביולוגי לניתוח האדם, לבין הרובד הסוציולוגי לניתוח החברה, מצוי הרובד הפסיכולוגי להבנת הפרט, וכאן מתגלה הפרדוקס במלוא עוזו: הפער הבלתי ניתן לגישור בין ההבנה שחירותנו מוגבלת עד כדי העדר מוחלט, לבין התחושה הפנימית, שאנחנו אכן בוחרים כל הזמן, כמעט בכל רגע נתון. כיצד לגשר על הפער? ניטשה אמר פעם: "הרצון הוא האיש החזק והעיור, שנושא על גבו את האיש הצולע שעיניו פקוחות" (Nietzsche, 1878/1996). במילים אחרות, בחווייתנו היומיומית אנו עיוורים לגבי העובדה שכולנו תוצרים של בית גידולנו, אישיותנו, הגנים שלנו והתרבות שלנו, ואלו מכתיבים את רצונותינו, רגשותינו והתנהגויותנו.

פסיכולוגים בשנים האחרונות עמלים על פיתוחו של מודל-ביניים, שנועד להבחין בין בני אדם בעלי שליטה רבה יותר, אפשרויות מרובות יותר וכוח רצון עז יותר, שאצלם ניתן לזהות רמת חירות גבוהה יותר, לבין כאלו שיש להם פחות שליטה, כלומר רמת חירות נמוכה יותר בחייהם. ישנם חוקרים העוסקים בפיתוח מדד FQ – Freedom Quotient , בדומה ל- IQ המעריך אינטלגנציה, שיוכל לכמת את מידת החירות של כל אדם (Cave, 2015). הרעיון מעניין, כי לכאורה, אם נצליח לממשו, נוכל לנבא מיהם האנשים שיהפכו, בהינתן התנאים המתאימים, למשתפי פעולה רצחניים שממלאים אחר הוראותיו של העריץ מבלי להסס, ומיהם אותם בודדים שיתנגדו, יסכנו את חייהם ויהפכו למצילים, מורדים או פעילי צדק. אולם הדבר המשונה הוא, שמבחינה פנומנולוגית לא כך חווים בני האדם את מעשיהם. עיון בעדויות של מחוללים ומצילים מלמד שהן האנשים בעלי השליטה הפנימית הנמוכה ביותר (בין אם משום שמסרו את בחירותיהם בידי מנהיג ובין אם משום שהתמסרו לרגשותיהם ודחפיהם) והן האנשים שמקבלים את ההחלטות האמיצות והמוסריות ביותר בעיתות משבר, מדווחים על תחושה עזה של העדר ברירה.

"לא היתה לי ברירה" הצטדקו שוטר אחר שוטר מגדוד המילואים הנאצי 101 כאשר תוחקרו אחרי המלחמה על חלקם בטבח בעיירה יוזפוף (Browning, 1992). באותו טבח נורא, הראשון מסוגו, רצחו כ-500 שוטרי מילואים ביריות רובה, אחד אחרי השני, כ- 1500 יהודים בתוך 17 שעות. היסטוריונים ופסיכולוגים ניסו להכריע אם אמנם לא היתה להם ברירה. העדויות בעניין מעלות שהסיפור מורכב: מסתבר, שמפקד הגדוד וילהלם טראפ נתן לחיילים את האפשרות לפרוש מהמשימה, רגע לפני ביצוע הטבח והתחייב שלא ייפגעו מכך. יתר על כן, 12 חיילים אכן בחרו שלא להשתתף בפעולה הרצחנית. אם כן, למה התכוונו אותם החיילים שרצחו מטווח-אפס יהודים באותו הטבח? למה ניתן לייחס את חוסר הברירה שלהם? האם הוא נבע מהצורך האנושי לציית לסמכות, מקונפורמיות לנורמות, ומנאמנות עיוורת לחברי הקבוצה, כפי שטען כריסטופר בראונינג בספרו "גרמנים רגילים" )שם) או שמא מדובר באנטישמיות גרמנית הרסנית, וירוס של רצחנות שסחף את העם הגרמני כולו, כפי שטען דניאל גולדהאגן (Goldhagen, 1996) בספרו "תליינים מרצון בשירות היטלר"? לפי האפשרות השנייה, היתה-גם-היתה לאותם השוטרים ברירה, והם בחרו לרצוח ולאחר מכן לשקר - לעצמם ולמצער לאחרים - לגבי רצונם זה.

"לא יכולתי לנהוג אחרת" אמר ב- 1944 פול גרונינגר, שגם הוא תוחקר לגבי מעשיו, אלא שמעשים אלו היו שונים בתכלית מאלו של הרוצחים מגדוד 101. פול גרונינגר היה פקיד מכס שוויצרי שזייף מאות פספורטים עבור פליטים יהודים שהגיעו לשוויץ במעברים לא חוקיים. כפי שמספר פרס (Press, 2012), שחקר את סיפורו, החל גרונינגר במבצע זיוף אשרות הכניסה לאחר שנחשף למצוקתם של הפליטים שהגיעו לכפרו, והיום אין ספק שהציל את חייהם של מאות ואולי אלפי יהודים. הוא גם שילם ביוקר על מעשיו: הוא נתפס, נשפט כבוגד במדינה, פוטר מהמשטרה ואיבד את כל מעמדו בקהילה, מצב שנמשך עד מותו, עני וחסר כל, בשנת 1973. אכן, המצילים של אומה אחרת, לבוגדים ייחשבו בעיני אומתם. אולם למרות היחס המשפיל אליו כבוגד עשרות שנים לאחר תום המלחמה, אמר גרונינגר בסרט תיעודי בערוב ימיו, שאינו מצטער לרגע: "לא יכולתי אלא לנהוג כפי שנהגתי" אמר, והוא אינו היחיד. מחקרים שהתחקו אחר המניעים של חסידי אומות העולם לסכן עצמם למען נרדפים (Midlasrky, 2005; Press, 2012; Snyder, 2016) מצאו שאחד ההסברים השכיחים ביותר של הגיבורים הללו למעשיהם היה: "לא יכולתי אחרת".

מחוללים ומצילים אינם רק נחלתה באירופה של מלחה"ע ה-II. הם נמצאים בכל תקופה ובכל מקום.

"מרשינו היו במצב בלתי אפשרי" אמרו בינואר 2019 פרקליטיהם של חיילי צה"ל שהיכו קשות אסירים פלסטינים אזוקים. הפרקליטים הצדיקו את העדר הבחירה החופשית של אותם חיילים במילים אלו: "מדובר בלוחמים מצטיינים, מלח הארץ, שחבריהם ליחידה נרצחו רק לפני חודש בידי מחבל ואשר נכפתה עליהם סיטואציה בלתי אפשרית - להוביל למעצר את המחבלים שהיו מעורבים ברצח חבריהם. למרבה הצער, כתב האישום שהוגש משקף חוסר הבנה מצד המערכת למצב הבלתי אפשרי שבו היו נתונים החיילים (זיתון, 5.2.19, הדגשים שלי – נ.נ)". סניגורי אותם חיילים טוענים שרגשות זעם ונקמה צמצמו את חופש הבחירה המוסרי של החיילים, והרי לנו טיעון על חוסר ברירה.

"לא יכולתי לנהוג אחרת" סיפרה בלה פרוינד, אשה חרדיה מירושלים שנכחה בשוק מחנה יהודה בשנת 1992 בעת שהמון זועם עמד לבצע לינץ' במחבל שנלכד. פרוינד שעברה במקום עם בנותיה, אמרה להן לחכות בצד, נשכבה על המחבל והצילה את חייו. "עשיתי את זה, כי ברגע שדבר כזה קורה, את ניזונה מהחינוך שקיבלת" אמרה בראיון 23 שנה אחרי המעשה. "גדלתי על פרקי אבות, ולהרוג אדם שהוא כבר כנוע ולא מהווה סכנה לציבור זה רצח". גם היא אינה מתחרטת: "למרות האיומים והקללות שאני ובני משפחתי ספגנו, אני לא מתחרטת. על מה יש לי להתחרט?... שדבקתי בערכים שלי?" (ליברגל-קדר, 20.10.15)

אם כך, העיון בעדויותיהם של מחוללים ומצילים מעלה שהעדר בחירה חופשית יכול לעטות על עצמו צורות שונות ומשונות, ושלא כל העדרי-החירות שווים. אבל מה בעצם מהות ההבדל בין "לא היתה לי ברירה" של מחוללים" ל"לא היתה לי ברירה" של מצילים?

הסוציולוג אמיל דירקהיים טען במאה ה-19 שהאדם הוא "הומו-דופלקס" (Homo duplex; Durkheim; 1914), יצור דו-קומתי. דורקהיים התכוון שאין לאדם ברירה אלא להיות בו-זמנית אדם נבדל בעל רצון פרטי וחלק מישות רחבה יותר, שרצונה הוא רצונו:

There is, within us, a being that represents everything to itself by relation to itself, from its own point of view, that is concerned, in what it does, only with itself. But there is also another within us that knows things sub species aeternnitatis, as if it draws on another thought than our own, and that at the same time strives, in its acts, to achieve ends that go beyond it. … Far from us being straightforward our internal life has something like a double center of gravity" (2005, p. 37)

מהי אותה ישות רחבה שהאדם הוא חלק ממנה? לפי דורקיים נראה שמדובר ברעיונות, אמונות ואידיאות שתוקפן ומשכן ארוך ומקיף יותר מחיי הפרט. אחרים, כמו חוקר הפסיכולוגיה של המוסר ג'ונתן היידט (Haidt & Graham, 2009), טוענים שמדובר בקבוצות שיוך. לא הרעיון - האמונה או האידיאולוגיה - הוא שמושך את האדם החוצה מתוך עצמו, אלא עצם ההשתייכות לקהילת מאמינים. זהו אחד הפתרונות האבולוציוניים לבעיית התחרות בין יחידים ולבעיית הטרמפיסט (free rider): שיתוף פעולה ברמה קולקטיבית.

בהתבסס על הבחנות אלו, אני מבקשת להציע שבמצבים מסויימים הופך האדם מהומו דופלקס להומו-טריפלקס בעל שלושה רובדים סותרים למניעיו. ברובד הראשון, הוא מונע מצרכיו האינדיבידואליים, כולל הצורך שלו בהישרדות, בייחודיות ובמימוש הרצון הטהור שלו. ברובד השני, הוא מונע מצרכי הקבוצה, כנובע מהצורך שלו להשתייך ולציית. לשם כך, הוא מוותר, לעיתים מבלי שימת לב, על רצונו הטהור, ומכפיף עצמו לרצון הכלל. וברובד השלישי הוא מונע מרעיונות: ערכים ואידיאלים מכוננים, אשר לעיתים מתעמתים ישירות הן עם צרכיו האישיים והן עם צרכי קבוצתו. אנשים שונים עשויים להפנים בעוצמה רבה יותר רובד זה או רובד אחר בהווייתם. לרוב, שני הרובדים האחרונים – קבוצה וערכיה – מתאחדים, והאדם הוא אכן הומו-דופלקס: הוא מזדהה עם קבוצתו וערכיה בה בעת שהוא יצור נבדל. אולם קורה ששני הרובדים האחרונים מתנגשים ומתפצלים בתודעתו של האדם, וכאן מצוי ההבדל בין "לא היתה לי ברירה"של המחולל, לבין "לא היתה לי ברירה" של המציל.

ההבחנה אם כן, נוגעת בקשר בין הרצון הטהור של הפרט (רובד 1) לבין רצון הקבוצה (רובד 2) ובינם לבין עקרונות רעיוניים נטולי רצון (רובד 3).

כאשר המחולל, המציית או משתף הפעולה אומר "לא היתה לי ברירה" כוונתו היא, שהוא צמצם את שליטתו, שיקול דעתו וחירותו, על מנת להתמסר לרצון הכלל, ומאותו הרגע, רצונו החופשי התמזג ברצון הקבוצה כמו מעיין בים, ונמוג. באותם רגעים, ימים ושנים שבהם חי כדבורה בכוורת, לא הכיר את עצמו, וממילא לא היתה לו בחירה חופשית משום שלא היה שם סוכן בוחר.

מנגד, המציל המעיד שלא היתה לו ברירה אלא להציל, מעיד למעשה על הכרות פנימית עמוקה מאוד עם עצמו. הוא יודע על עצמו שזהותו האישית כרוכה לבלי התר ברובד הערכים של קיומו, ושגם כוחה של הקבוצה לא יוכל להם. פרס מסביר, שגם אחרי שהקבוצה ויתרה על ערכיה המופשטים, המציל ממשיך לאחוז בהם בעיקשות. בכך הוא נבדל מההמתנגד הפוליטי:

[The helpers'] problem was not that they airily dismissed the values and ideals of the societies they lived in or the organizations they belonged to, but that they regarded them as inviolable. For Paul Grüninger, the inviolable ideal was the tradition of welcoming strangers he thought all Swiss citizens cherished as much as he did. Inevitably, then, displays of moral courage sow discord and make a lot of people uncomfortable - most of all, perhaps, the true believer who never wanted or expected to say no. (Press, 2012, p. 183)

המציל שמעז להתנגד, להציל ולהסתכן, או שפועל יומם וליל לטובת מטרה שהוא מאמין בה, מבטא באמירה "לא היתה לי ברירה" את היכרותו העמוקה עם טבעו הפנימי. הוא יודע שאין לו ברירה, מכיון שאותה אמונה או אידיאה שמהווה את ליבת זהותו, מכתיבה התנהגות, ולא מאפשרת בחירה.

וזוהי הסיבה לכך שגם האדם שאיבד את עצמו בתוך הקבוצה וגם זה שהתמסר לערך נעלה, יודעים שלא היתה להם ברירה: האחד כבר אינו מזהה את עצמו, ולכן איבד את חירותו. והשני מכיר את עצמו כל-כך טוב, שחירותו וערכיו – חד הם.

ר' יהודה הלוי כתב במאה ה-12: "עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם – עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי". שני עבדים בפיוט, אולם רק אחד רואה עצמו חופשי. מה שאנו מציבים כערך הוא המגדיר בסופו של דבר אם בתוך הדטרמיניזם הבלתי נמנע של חיינו, נתפוס את עצמנו כחופשיים.