מפגש באהבה

אני רוצה לפתוח את הבלוג בשאלה שגילה כגילו של הטיפול הנפשי: מה הגורם שבעצם "משנה" בטפול בילדים? מהו המרכיב בעבודתנו הטיפולית, אם הוא קיים בכלל, שמשפר את איכות חיי הילדים שאנו עובדים איתם?

כשאני קוראת מאמרים בגנות הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה, אני חשה שיש לא מעט אמת בביקורת על המצב הטיפולי לגבי ההתנשאות, שיפוטיות וביקורתיות הקיימת בעולם הפסיכולוגי כלפי האחר, וחלוקה של העולם ל"נורמלים" (בעיקר אנחנו המטפלים) ו"פתולוגיים" (המטופלים כמובן, אחרת מה פתאום הם באים אלינו להתרפא?). יתרעל כן, קשה להיעמנע מהתחושה שהראייה הפסיכולוגית של "מהו אדם" היא צרה, פשטנית ומצומצמת. למשל, אוצר המילים שמופיע בכל הדוחות הפסיכולוגיים שקראתי גם יחד, אינו מגיע לכדי מאית מזו שסופרים משתמשים בה לתיאור בני אדם בספריהם.

אבל בעבודה במרפאת הילדים אני רואה גם משהו אחר, והוא באמת נוכח רוב הזמן: אני רואה מטפלות ומטפלים שעושים מאמצים כבירים כדי לעזור לילדים והורים להרגיש טוב יותר, מנסים להבין אותם ומתקשרים אליהם. אני רואה מטפלים שלא מפסיקים לחפש דרכים לחזק את המטופלים, לעזור להם, ובעצם, למרות שזה לא תמיד נאמר, לאהוב אותם.

אני גם חושבת על עצמי ותשעת הילדים שאני עובדת איתם. למרות שלא אצל כולם חל שיפור בסימפטומים שעימם הגיעו, משהו טוב כן קורה, אבל לא בכיוון שחשבתי. ואני מנסה לנסח לעצמי באיזה תחום קורה משהו שלא בהכרח התכוונתי שיקרה, ובאיזה תחום שכן רציתי, השינוי לא מתחולל.

יש פה כמה שאלות: 1. האם אפשר לעזור לאנשים שמגיעים אלינו? 2. באיזה תחום אפשר לעזור להם? 3. עד כמה העזרה הזו אפשרית? ו – 4. איך אפשר לעשות זאת?

התשובה לשאלה הראשונה בלתי נפרדת כמובן מהשניה, כי אני מתחילה לחשוב שדווקא בתחום בו אנחנו חושבים שאפשר לעזור, נקרא לו שיפור הפסיכופתולוגיה, אנחנו לא באמת שולטים בתוצאות, ואילו בתחום אחר, עמום כרגע בהגדרתו, מבלי שהתכוונו לכך, דווקא שם עזרנו.

אנסה להסביר: אני אמנם בתחילת הדרך, אבל עוד לא ראיתי במרפאה דרך שיטתית לטפל בסימפטומים (מלבד במקרים תרופתיים, ושם אפשר להעלות ביקורות אחרות), אלא יש משהו אקראי מדי בשינויים שחלים בסימפטומים של ילדים באמצעות טיפול נפשי. נפגשים, יוצרים קשר, משחקים, משקפים, מפרשים... לפעמים מצב הסימפטומים משתפר ולפעמים לא.לעיתים קרובות הוא חולף וחוזר בהמשך, או מתחלף בסימפטום אחר, והילד חוזר למרפאה אחרי שנה-שנתיים. יתר על כן, קשה מאוד לדעת איזה חלק מהשינוי היה מתחולל בלאו הכי, אם בשל מעבר הזמן ואם בשל ההבשלה וההתבגרות של הילדים. אין לנו מושג כמה מהשינוי מחזיק מעמד ולאיזו תקופה. גם אם יש שיפור חיצוני, אין לנו מושג אם לא מופיע סימפטום סמוי, פנימי, במקום זה שנעלם. האם לא כדאי לחשוב על מיקוד אחר לטיפול במקום הפתולוגיה?

ציינתי גם שמשהו חשוב כן מתחולל בטיפול. אכן, בניגוד למה שאפשר היה אולי לשער, רוב הילדים מעוניינים להגיע לפגישות. נוצרים קשרים עמוקים בינם לבין המטפלים. הם מרגישים יותר מוחזקים, יותר רגועים, לפעמים תחושת המצוקה נחלשת, ולפעמים הם ואנחנו זוכים באהבה. אז מה קורה? ומה לא קורה? זה מוביל אותי לשאלה השלישית.

התשובה שעולה בי לשאלה השלישית – עד כמה אפשר לעזור? - היא איכשהו במקביל "הרבה מאוד", ו"מעט מאוד". אני לא חושבת שאפשר לשנות דברים בסיסיים בעומקו של אדם. לדעתי אין זו אלא יוהרה לחשוב שעל ידי שעה בשבוע נוכל להחליף את ה"כונן הקשיח" שהילד וסביבתו כתבו עליו לאורך כל שנות התפתחותו. האמת היא, שגם לא הייתי רוצה לעשות זאת. אולי להיות פגוע זה חלק מלהיות אנושי? אולי מתוך הכאב צומח חוסן, או יכולות מופלאות או סתם צניעות? מטפלים אינם על תקן אלוהים שזכאי, אולי, להחליף כוננים אצל אנשים, ואני מקווה שגם הוא לא מעז לעשות זאת. אז מה כן אפשר? אולי על ידי ליווי הילד דרך הקשיים, להיות איתו ולהוות הד לקשייו, אנחנו יכולים להוסיף נדבך קטן לבניין של אישיותו, אולי ניתן לעזור בהתפתחות של אומץ, בטחון עצמי, הרגשת נאהבות והיכולת לאהוב בחזרה.

ולגבי השאלה הרביעית, איך ניתן לעזור, אולי אפשר לכנות דרך שבה אפשר לעזור למטופלים: "מפגש(או טיפול) באהבה", וזאת על שם האלמנט המרפא האמיתי בקשר: אהבה.

כל רגע משמעותי במפגשים שלי עם ילדים היה קשור ברגעי הקשר בינינו, וליתר דיוק, ברגעים בהם הבנו שיש בינינו אהבה. אבל האם אפשר לדבר על טיפול דרך אהבה?

אז קודם כל, אם מדברים על המילה "אהבה" כמילת מפתח חייבים לוותר על המילה "טיפול" כי לטפל זה לשנות את מי שמקולקל או חולה או אבנורמלי באיזשהו אופן, ואז מדובר על פער היררכי בין הנורמלי לאבנורמלי. זה גם לא נכון, לדעתי, ואין צורך לומר שזה מאוד פוגע ברגשות אותם ילדים, אבל בעיקר זה חוסם אהבה. הייתי רוצה להוציא לגמרי מהלקסיקון הפסיכולוגי מילים כמו "מופרע", "מוזר", "חולה נפש", "אבנורמלי", "פסיכוטי" וכדומה, ולהחליף אותם במילים כמו "מיוחד", "ייחודי", "מקורי", "יצירתי", "סובל", "מצוי במצוקה". מי אינו אבנורמלי? ומה שחשוב יותר, מדוע להיות נורמלי? אם חושבים מהו נורמלי – כמו כולם, לא חריג, מסתגל,לא מתבלט – עולה בי המחשבה שמילים נכוחות יותר ל"נורמלי" הן: קונפורמיסט, משעמם, צייתן ופחדן. אני לא רוצה להיות כזו! למה שאנסה להפוך את אחד הילדים שאני עובדת איתם לכזה? וגם ההגדרה של אבנורמלי כאדם סובל היא בעייתית, כי החלופה, אדם שאינו סובל, רחוקה מלהיות אנושית בעיני. אדם שאינו סובל אינו חומל.

אני חוששת שבאופן תת-קרקעי אנחנו הפסיכולוגים כסוכני חיברות מחנכים אנשים להיות כאלו, על מנת שאנו הסוכנים נחשב "בסדר". אולי הבעיה היא בנו? בכולנו, שמפחדים לקבל אחרות או שונות, כי היא כל כך מאיימת עלינו, שקל בהרבה לתייג את כל מי ששונה מאיתנו כ"אבנורמלי"? כמה טוב יותר היה המצב אם הפסיכולוגים היו אמונים לא על קידוש הנורמליות אלא על קידוש הייחודיות! דווקא נראה לי שפרויד קצת הלך בדרך זו כשאמר שרובנו נוירוטים. השימוש בתיוג שלילי לכל האנושות הוא מצער, אבל לפחות אין פה חלוקה ל"הם" ו"אנחנו".

אז במקום טיפול אולי כדאי להשתמש במילה "מפגש"? נניח ביסוד הדברים כמה דימויי מסע: כל אחד מאיתנו מצוי במסע החיים, ויש במסע מכשולים, נפילות, הבטחות לאושר גדול ותקופות של אומללות עמוקה וכל אלו מובְנים לתוך היותנו בני אדם. לא רק במסע יש קשיים, גם בכל אחד מאיתנו כאישיות יש נקודות חולשה וכוח. במסע כזה, צריך המון אומץ, וכאן אנחנו המטפלים יכולים לעזור. לא משום שיש לנו מצבור אומץ, אהבה או בטחון להעניק ממנו למטופלים כתרופה מתוך בקבוק, ולא כי אנחנו "במקום אחר" במסע. להפך, דווקא בשותפות למסע – שם כוחנו. עצם המפגש שנועד לכך, משחרר מצבורי אומץ שמצויים עמוק אצל כל אחד מאיתנו. המטפל עשוי להיות "מלווה"; הטיפול - "מסע גדילה", והמטופל הוא פשוט "הגיבור" של מסעו. ומה המטרה של המפגש? אני חושבת שהיא להתלוות אל האדם, לפגוש אותו עד כמה שאפשר בלי מחיצות, ולעזור לו לסייע לעצמו להתפתח. המטרה: להיות אנושי במלוא מובן המילה: ייחודי, מורכב, מודע, אמיץ, אוהב, ובעיקר "בן אדם"; 'מענטש' באידיש. ואגב, אני חושבת שמפגש טוב יעניק אומץ ואנושיות במידה שווה לגיבור ולמלווהו.

וכאן התפקיד העצום של אהבה: אהבה לא באה מייד ולא נמצאת שם באופן אוטומטי. היא דורשת רצון ונכונות ומאמץ מצד שני הצדדים. אבל כשיש אהבה, היא הכל: היא הנותנת לנו את הזכות לומר משהו למטופל שהוא לא רוצה לשמוע, היא הנותנת לנו את הכוח לסבול יחד עם המטופל כשרע לו, והיא הנותנת לנו את האנרגיה לחלום בשבילו ויחד איתו. בלי אהבה, הטיפול הוא "כאילו". ובאמרי "אהבה בטיפול" איני מתכוונת לתפיסת המטפל כ"ממלא חסכים" או כ"מחליף הורים מקולקלים". זה שאני אוהבת את המטופלת שלי, אחרי שלמדתי להכירה, הוא נקודת המוצא לדברים שיכולים להתרחש אצלה ובינינו, ולא נקודת הסיום. לא מדובר במזיגת כך-כך מיליליטר של אהבה לתוך כוסו המרוקנת של הילד כדי למלאו. מדובר בהכרת הכוס והמשקה כפי שהם, ובהדרגה, פיתוח אהבה לטעם הייחודי שלהם.

חשוב להכיר בזה שכוחנו כמטפלים קטן בהרבה ממה שהיינו רוצים לחשוב, אבל אם כוח, הוא נובע מן המאמץ הבלתי פוסק שלנו לאהוב כל אדם שאנחנו פוגשים ב"מפגשה" (טוב, צריך לחשוב על מילה יותר טובה ל"מרפאה"...). ומה אהבה נותנת למטופלים? היא תורמת להרגשת הערך העצמי (שבאה מהרגשה שאני אדם אוהב ואדם אהוב), היא נותנת כח ואומץ לשנות ולהתפתח, היא מאפשרת להיות אותנטי ובסופו של דבר להעניק לאחרים.

אז - "מפגש באהבה".

אבל מול חשיבה כזו עולות שאלות לא פשוטות: מהי אהבה בטיפול? איך אפשר לאהוב את כולם? האם ניתן להכשיר עצמנו לאהוב באופן אמיתי יותר? מה עושים אם זה לא מתרחש? ויש עוד המון שאלות. אני אנסה לענות רק על אחת כאן:

איך לומדים לאהוב? נראה לי שבלי מאמץ מכוון זה מתרחש באופן מקרי: או שלומדים לאהוב את המטופל או שלא. אבל אולי נצליח בכך באופן עקבי יותר אם הכשרתנו כפסיכולוגים תהייה בכיוון כזה. זה עשוי לקרות אם ההכשרה תכוון אותנו יותר להכיר את המגוון העצום והמדהים של האנושיות שיש בעולם, להעריך אותו, להתפעל ממנו. (למשל, במקום קורס בסיסי בפסיכופתולוגיה היה קורס ב"פסיכו-מולטי-לוגיה" – פסיכולוגיה של הריבוי); אם ההכשרה תעזור לנו לראות את המציאות באור מורכב יותר, להבין שאי אפשר להבין דבר בעולם המורכב שלנו, אבל תמיד כדאי לנסות; אם נלמד לא רק פסיכולוגיה אלא גם ספרות ופילוסופיה כחלק מההכשרה, ונרחיב את אוצר המילים שלנו על בני אדם; אם במקום "קורס באבחון" יהיה "קורס בהתבוננות באחר ובעצמי". כמו כן, יש מרכיבים של הכשרה עצמית: אני חושבת שאולי נאהב יותר אם פשוט נעז יותר לאהוב את המטופלים שלנו. משמעות הדבר היא להביא את עצמנו לטיפול, לוותר על פאסון, על חשיבות, על מחיצות, להסתכן. אולי אנחנו צריכים לגלות שגם שאם יפגעו בנו נישאר בחיים, ולכן נוכל להרשות גם לאנשים שאנו נפגשים עימם לפגוע בנו, כדי שנוכל להרשות להם גם לאהוב אותנו. אהבה וכאב לא רחוקים מאוד זה מזה.

ובעיקר, נראה לי שאת מה שאנחנו נדרוש מהמטופלים אנחנו חייבים לדרוש קודם כל מעצמנו: לחיות באומץ ובכנות, לנסות דרכים חדשות, להיות יצירתיים, לקבל ולא רק לתת, ולהסתכן באהבה. זו משימת חיים, ואין בה הבדל בינינו לבין האנשים עימם אנו נפגשים במרפאה.