האם הדת קשורה בטבורה לדחיית האחר?

מחשבותי על השאלה שבכותרת התחילו בשיחה מעניינת עם עמיתה שלי, עובדת סוציאלית מוסלמית. היא סיפרה לי שבאותו השבוע קיבלה שיחת טלפון שבה ביקשו ממנה לתווך בין בחור טרנסג'נדר מוסלמי שעזב את ביתו ואת כפרו וחי בעיר, לבין בני משפחתו המתנכרים אליו. היא סיפרה שהיא חשה באופן אישי אמפתיה לאדם זה, שבחר לעבור ניתוח לשינוי מין מתוך תחושה שזהותו המגדרית אינה תואמת את מינו, אבל שאמפתיה זו גם גורמת לה לרגשות אשם, כי כאדם דתי ברור לה מעל לכל ספק שדת האסלאם וגם החברה המוסלמית רואות את האקט הזה לא רק כחטא חמור, אלא גם כדוחה ומגעיל. להבנתה, אדם מוסלמי טרנסג'נדר שינסה ולו רק להתקבל לביקור אצל משפחתו, מסתכן בנפשו, ואין סיכוי לשינוי בעניין זה. היא תהתה כיצד זה שאינה חשה את אותה תחושת תיעוב כלפי הבחור, שהיא מתארת לעצמה שחשים סובביה.

הדבר הובילני לחשוב על כמות ה"אחרים" שדתות שונות דוחות, מנשים, עבור בכל קשת הלהט"בים, והמשך בלא מאמינים, במאמינים מזרמים שונים, ב"כופרים" מדתות אחרות ועוד. תהיתי: האם מוסד הדת קשור בטבורו לדחיית האחר? האם דתיות בעצם גורמת לנו לעבור "אימון מחדש" מבחינה האמפתיה הטבעית שאולי אנו חשים כלפי אנשים יוצאי דופן, תוך שיומם כ"חוטאים"? ואם כן, האם עמדה כזו היא בסופו של דבר ממהותה של הדת, גם אם ה"אחרים" המסויימים שהדת דוחה משתנים מעת לעת? בחיבור זה אנסה להציג תשובה אפשרית לשאלה אחרונה זו.

רבים וטובים ניסו להשיב על השאלה לפני, ולכן אפתח בנסיון קצר למפות את התשובות המוכרות לי, שנחלקות, בחלוקה גסה, לתשובות של "הן" ושל "לאו".

את התשובות החיוביות, העונות שאכן, הדת דוחה אחרים באופן עקבי, ניתן חלק לשתי גרסאות: כן, אבל זה תוצר לוואי של מאפיין לא-דתי של דתות, ו-כן, וזה ממהותה של הדת.

1. כן, היא כזו כתוצר לוואי: הדת, או הדתיות, היא בעלת מאפיינים פרטיקולריסטים לא כי היא דת (דהיינו, מערכת אמונות וחוקים המתקשרים לטרנסצנדנטי) אלא כי היא ארגון חברתי יוצר זהות. ככזו ורק ככזו, היא משרטטת קבוצת פנים וקבוצות חוץ וברגע שיש קבוצת חוץ יש הדרה, אפליה ואף שנאת האחר. במובן זה אין דת שונה מכל קטיגוריזציה חברתית אחר: לאומיות, גזענות, עדתיות – כולן חולקות עם הדת מאפיין זה. ובהמשך לכך זו נוכל גם לטעון שדתיות אישית, פרטית, המתמקדת בקשר בין הפרט לאלוהיו, אינה קשורה לדחיית האחר כהוא-זה.

2. כן, היא כזו באופן מהותי, דהיינו – הדת במהותה כדת ולא בהיותה קבוצה חברתית, גוררת דחייה של האחר. כאן יש לפחות שלוש אפשרויות לנמק את הקשר המהותי -

א. אם נדבר על דת במובן של 'דרך' ("חוק"), נטען כי מערכת חוק לא יכולה להיות פלורליסטית. אלו החוקים וחייבים לציית להם על מנת לשמר את המערכת. לכאורה מאפיין זה תקף רק לגבי סוגיות של פלורליזם הפנימי: כך למשל, טרנסג'נדרים ולהט"בים יידחו כי הם עוברים על חוקי הדת (למרות שכאן רק דחינו לשלב הבא את השאלה מדוע נוטים חוקי הדת לדרוש אחידות התנהגותית כה רבה, שהרי בבירור לא כל מערכת חוק היא כזו), ואילו אנשים מדתות אחרות לא אמורים להוות בעייה, כי הם אינם נכללים במערכת החוק לכתחילה. אולם אפשר לדבר בהשאלה על "חוק בינלאומי": כלומר, אנשים מדת נתונה מאמינים שעל כללים מסויימת לחול על כל בני האדם מטבע מאפייניהם האנושיים המשותפים וידחו את אלו שלא מקיימים כללים אלו. (כך למשל, אפשר שנוצרי יידחה חד מיניים בני דת אחרת כי בעיניו הומוסקסואליות היא פגומה מוסרית באופן אוניברסלי, ללא קשר לדתם הספציפית של החד מיניים, וזאת כנובע מהאמת שלמד מדתו הפרטיקולארית)

ב. אם נדבר על דת במובן של אמונה באמת הנכונה (בגרסה המונותיאיסטית מדובר למשל באמונה באל אחד), הרי שהדת היא מערכת מוניסטית במהותה (למעשה, נראה שהיא ה"אמא" של כל המוניזמים, הראשונה והתקיפה שבהם) ולכן היא במהותה מחוייבת להתנגד לטענות "אמת" אחרות שייתפסו בעיני מאמיניה כשקריות, מוטעות ומטעות.

ג. אליבא דדורקהיים, הדת היא דרך לקדש את הקבוצה. אם נתייחס לדת בהשאלה כאל משחק כדורגל, נאמר שאלוהים הוא הכדור במרכז המגרש, אבל שמטרת המשחק היא בעצם העצמת האוהדים. אם הדת היא בעצם קידוש הקולקטיב, היא מובילה מניה וביה להרגשה מיוחדת כלפי חברי הקולקטיב, שכן זו מטרתה. נקל לראות איך מפה מגיעים לדחיית האחר ולטענה שזהו חלק מהותי בדתיות, גם אם לא לגמרי הכרחי, כי אפשר להעלות על הדעת קידוש קבוצה אחת מבלי לדחות אחרות.

גם בתשובה השלילית, העונה שאין הדת קשורה בטבורה לדחיית האחר, אפשר לשרטט כמה עמדות: לא, הדת כמהות קשורה דווקא בקבלת האחר, ו-לא, למרות שעד היום דתות באמת נטו לדחות את האחר, אין סיבה עקרונית שזה יהיה כך מעתה ואילך, ומדובר למעשה בסדרת מקרים (ארוכה ביותר אמנם) שלא מעידה על העקרון הדתי. לתשובה השניה אחזור בסוף החיבור, ועתה, אבחן בקצרה אפשרויות לתשובה הראשונה:

אלו שמדגישים את העובדה שהדת בהרבה מקרים ומובנים קשורה בקבלת האחר, מצביעים על עדויות לזה הן בהקשר הפנימי של עידוד לאהבת חברי הקבוצה וערבות כלפיהם ('ואהבת לרעך כמוך', 'כל ישראל ערבים זה בזה') והן בהקשר החיצוני של עידוד לאהבת האנושות כולה (בדרך כלל על ידי הרחבת ההיקף של קבוצת הפנים כך שהיא כוללת את כל בני האדם כ"בניו של האל", ואף, בדתות מסויימות כמו הדת הג'אינית, את כל היצורים החשים - sentient beings).

גם פה אפשר לשאול אם קבלת האחר היא מאפיין מהותי של הדת, או מאפיין נלווה שלה, מעין תוצר לוואי. היות שלפי הממצאים שאני מכירה, כל הדתות הגדולות אוחזות בערך של דאגה לזולת (גרסה כלשהי של כלל הזהב - the golden rule של אהבת האחר כמו העצמי - אותרה בכל הדתות הגדולות) נראה שזה משהו מהותי לדת באופן אמפירי, אבל לא ברור למה זה צריך להיות כך באופן עקרוני. הנה שתי אפשרויות:

1. ג'יימס, אליאדה ואחרים טוענים שהדת(יות) היא דרך להתקרב אל הקודש, להתעלות, ולחוות את ה"מעבר". ה"אוניו-מיסטיקה" שנמצאת בבסיס הדתות השונות (דרך נביאים, קדושים ומיסטיקונים מוערכים) מובילה לזיהוי המשותף והאחיד שבכולם, ובכך "מוחקת" הבדלים ומדגישה שוויון מהותי בין בני אדם. לכן האוניברסלי, ובהשלכה - קבלת האחר ("יכנסו הכל" כמאמר רבי יהודה הנשיא) הוא למעשה מאפיין מהותי של הדת.

2. אם נוקטים בגישה של פסיכולוגיה אבולוציונית לגבי הדת ותפקידיה, וטוענים שהיא נועדה להסדיר את שיתוף הפעולה בתוך קבוצות גדולות ולאפשר להן להתפתח, אזי המוסר הוא מרכיב מהותי בדת – היות שהוא הפונקציה שמאפשרת את קיומה של הדת זה אלפי שנים. אמנם לכאורה מדובר במוסר שמכוון כלפי קבוצת הפנים, אבל מתוך עקרון ההתפתחות וההתרחבות (אם החברה "שואפת" לגדול) כדאי שיהיה במוסר הזה גם מרכיב של נכונות להחלה על קבוצות רחבות יותר ויותר, עד כדי טענה שהוא תקף לכל בני האדם ("שבע מצוות בני נוח") כדי שבסופו של דבר יתאפשר שיתוף פעולה בין קבוצות הולכות וגדלות של בני אדם. ואכן, לא מעט דתות שואפות להתפשט ולכבוש מאמינים ושטחים, ובאופן לא מפתיע, אלו שעמלו הכי הרבה על התפשטות כזו, הנצרות ואסלאם, הן הגדולות ביותר.

התשובה המוכרת ביותר לשאלה שהצגתי בתחילת החיבור, האם הדת קשורה בטבורה לדחיית האחר או לא, היא תשובת ה-"גם וגם" של אלפורט: religion makes prejudice and unmakes prejudice. הפרסלציה אצלו היא בין קבוצת החוץ (נדחית) וקבוצת הפנים (מחובקת). הדת היא פרטיקולריסטית כמידת "כופריה" והיא אוניברסליסטית כמידת שאיפתה להתפשט. בהמשגה אחרת, הדת "מחברתת" אותנו לבחור בזהירות את מושאי האמפתיה שלנו, דרך עדשת הנכונות לכלול אותם בקבוצת הזכאים לכך.

אבל מה שעולה מתמונת התשובות ששרטטתי היא שלדתיות יש שני גוונים שונים למדי: גוון אישי-חווייתי ששיאו בחוויה המיסטית, וגוון קבוצתי-זהותי ששיאו בחוויה האקסטטית הקיבוצית.

לכן, רציתי להעלות את ההשערה שהדת היא מערכת דו-שכבתית (two-tiered system) בפרסלציה אחרת: ישנו רובד אחד של "הדבר המקורי" (החוויה המיסטית, ההתעלות האישית), שאותו משיגים מתי מעט ("בני עליה") ובמקביל יש רובד עממי, פתוח לכולם, שמנסה לחקות את התוצרים של הרובד הראשון. ומהם התוצרים הללו? התוצר הראשון הוא תחושת התעלות - יציאה מהעצמי אל עבר דבר-מה גדול מהפרט. תחושה זו היא מקור לחוויה רגשית חיובית עזה ונקל להבין מדוע שתהיה מושא לאיווי. התוצר השני של החוויה המיסטית היא הרגשה "נוטאית" (noetic) כמאמר ג'יימס – תחושת ידיעה והבנה עמוקה. אחרי שחולפת החוויה המיסטית, היא מותירה תחושת משמעות עזה, גם אם לא תמיד ניתנת להמללה, וגם זו רצויה לו לאדם ביותר: זוהי ההרגשה הטובה, המארגנת והמרגיעה שהאדם יודע דבר-מה עמוק על עצמו ועל תפקידיו בעולם. על הקושי לחיות בעולם שנתפס כחסר משמעות יעידו אקזיסטנציאליסטים כסארטר וקאמי, שבמהרה מצאו עצמם תוהים אם יש סיבה מוצדקת לא להפסיק לחיות. אם כן, התעלות ומשמעות הם "טובין" רצויים גם לאדם שלא זכה לחוות חוויה מיסטית או שאינו מסוגל להקדיש עצמו לקיום קונטמפלטיבי.

נדמיין את הרובד הראשון כלימון. יש לו מהות עזה וברורה. ונדמיין את הרובד השני כתמצית לימון מלאכותית. היא נותנת משהו מניחוח הלימון, היא משיגה את אפקט החמיצות של הלימון אבל היא כמובן לא לימון ויש לה תוצר לוואי מעצבן (במקרה זה, דחיית האחר). הנרטיב שאני משרטטת הוא כזה: לאורך הקיום האנושי, אנשים מסויימים, בחפשם משמעות וברצותם להתעלות מעל עצמם במוגבלותם, הצליחו להתחבר לנשגב, ולחוות חוויה או חוויות מיסטיות. החוויה היתה מטלטלת, חיובית ועזה, וכך גם התובנה ששאבו ממנה לגבי המציאות שמעבר. אנשים אלו הפכו למנהיגים דתיים או התחברו לכאלו, ויסדו דתות או היוו חלק מהגרעין המייסד שלהן. אולם רוב בני האדם שרצו בדיוק את אותם שני דברים - להרגיש טוב ולמצוא משמעות - לא יכלו מכל מיני סיבות להגיע לחוויית האוניו-מיסטיקה. התחליף שנמצא עבורם ועל ידיהם היה קידוש ה"ביחד". במובן מסויים אפשר לחשוב על זה כקידוש החיפוש, או כקידוש יכולת האדם שהינו "הומו דופלקס" על פי דורקהיים, לפרוץ את גבולות האני, אבל הפריצה אינה אנכית (כלפי האלוהות) אלא אופקית (כלפי הקבוצה). ובמודל התחליפי הזה יש גם צורך במסווה – ההתעלות הקבוצתית תוצג כהתעלות אמונית-דתית (האמונה שאני לא מתעלה בגלל שאני רוקד עם עוד 200 בני-קבוצה אלא בגלל שאלוהים שוהה בקרבנו). כך נמצאה גם לרבים החוויה המעצימה של התחברות למעבר (למרות שמדובר בהתעלות מעבר לגבולות הפרט, ולא מעבר לגבולות האנושי) והענקת המשמעות, למשל, בטקסים אקסטטיים משותפים, או בהקרבה עצמית לשם הכלל. למותר לציין שכיחס המספרי בין "בני העליה" ל"שלומי אמוני", כך היחס הכמותי בין דתיות שעוסקת בהתעלות רוחנית לבין דתיות שעוסקת בהתעלות מבוססת-קבוצה.

הנקודה הבאה שברצוני להדגיש היא שבאופן עקרוני, אף אחד משני הרובדים הללו של הדת לא מחייב דחייה של האחר, אולם כל אחד מהם מוביל בקלות לתיאולוגיה שכן דוחה את האחר. לענייננו, תיאולוגיה היא נסיון להמליל את הנואטי (דרך ספר מקודש, מערכת החוקים, עיקרי אמונה שנותנים מילים ומסגרת לוגית לאותה משמעות בלתי-ניתנת להמללה שנולדה מהחוויה) והיא הדבר הקבוע, שישאר וישמש את המאמין כאשר החוויה הדתית לסוגיה מתפוגגת. מכיוון שרוב ימינו עוברים עלינו בין הבלחה נדירה אחת של התעלות לרעותה (אם בכלל זכינו לחוויות כאלו), יש לתיאולוגיה חשיבות עצומה.

לפי המודל ששירטטתי, נוכל להבחין בין תיאולוגיות המבוססות על הלימון לבין תיאולוגיות המבוססות על תמצית הלימון המלאכותית.

ובכן, תיאולוגיה המבוססת על החוויה המיסטית אמנם מצמצמת מאוד את חשיבות הניגודים ('לא משנה אם אתה נוצרי, יהודי או מוסלמי, אתה אחד באהבה האלוהית'), אבל כמו ב"אחדות ההפכים" של הרב קוק, הניגודים נתפסים כלגיטימיים רק כשלב בדרך להשתלבות באחד האולטימטיבי, מפני שבסופו של דבר, יש רק אחד. לשם מובילה החוויה המיסטית. ההבדלים לא זוכים להכרה מלאה אלא בסופו של דבר נמחקים. מכאן קצרה הדרך לעמדת – love the sinner, hate the sin, שהיא אמנם הרבה יותר מקבלת מאשר עמדת hate the sinner המסורתית, אבל רחוקה מקבלה עקרונית של האחר. זוהי תיאולוגיה אוניברסליסטית.

לחלופין, תיאולוגיה המבוססת על קידוש הקבוצה תדגיש את ההבדל בין הקבוצה שלה לשאר הקבוצות או האמונות, משום שקידושה קשור בייחודיותה. זו יכולה להיות ייחודיות טבעית (נאמנות ל"משפחה" גדולה), אידיאולוגית (האמונה שלנו נכונה יותר) או נרקסיסטית (אלוהים בחר בנו מאהבתו אותנו, כי אנחנו טובים או מוצלחים יותר). ושוב, למרות שאין זה תוצר הכרחי, נקל להבין איך הדגשת הגבולות, התעכבות על מי בפנים ומי בחוץ ומדוע, תהיה חשובה מאוד עבור תיאולוגיה של קידוש קבוצה. את הקשר בין קיומה של קבוצת פנים, לבין העדפת חברי הקבוצה ודחיית קבוצת החוץ, מסבירה היטב הפסיכולוגיה החברתית (טאג'פל וטרנר וממשיכיהם). וזוהי תיאולוגיה פרטיקולריסטית.

לסיכום, למרות שאין סיבה עקרונית, לא בחוויה המיסטית האישית ולא של בחוויית ההתעלות הקבוצתית, שהאחר ידחה, יש סיבות מובנות מאוד לכך שהתיאולוגיות שנוצרות בעקבותיהן ידחו את האחר, בין אם זה קורה דרך החיבוק האוניברסליסטי ובין אם זה קורה דרך הצבת החומות הפרטיקולריסטים.

אם התיאוריה שאני משרטטת כאן שלי נכונה, אזי נצפה להיררכיה כזו לגבי קבלת האחר בדת:

• אנשים שחווים חוויות רוחניות/מיסטיות (מנהיגים, מיסטיקונים, דתיים שאינם חלק מקבוצה) יהיו הכי פחות עסוקים בדחיית האחר.

• ממשיכי דרכה של תיאולוגיה רוחנית מיסטית (שלומי-אמוני השייכים לזרמים מיסטיים) ינטו מעט יותר לדחיית האחר

• וממשיכי דרכה של תיאולוגיה המקדשת את הקבוצה וחווי התעלות מבוססת-קבוצה ינטו לכך עוד יותר.

אני חוזרת עכשיו לאפשרות האחרונה שציינתי בין תשובות ה"לאן", זו שעדיין לא התרחשה אבל שעקרונית תיתכן: אמונה דתית או דת שמקבלת את האחר באופן עקרוני. יש כמובן תפיסות עולם שמקדשות את הפרט (ההומניזם, והקפיטליזם הן שתיים מהן) ויש תפיסות שמקדשות את ההבדלים (האינדיבידואליזם והרב-תרבותיות לדוגמא) אבל למיטב ידיעתי הן מוותרות על אלמנט הטרנסצנדנציה, ולכן אינן ממש בגדר "דת". ואולי זה הטוב ביותר שנוכל להשיג, כבני אדם – דת המקדשת את האדם.

אבל איני יכולה שלא לתהות אם ישנה איזו דרך רביעית, שבה, בעזרת ובמהלך חוויה דתית-טרנסצנדנטית, מתחבר האדם לסוג של "מֵעֶבֵר" ופורץ את גבולות העצמי, רק כדי לגלות "שם", במרחב המֵעֶבֵר הזה, לא אחדות אלא ריבוי, ונדחף להכיר בקיומה לא של אמת אחת אלא של מגוון פרספקטיבות. ואני תוהה איך תיראה חוויה כזו. איך היא תרגיש. אולי הדחויים של הדתות הקיימות יוכלו להורות לנו את הדרך לשם. אולי אותו טרנסג'נדר מוסלמי ידע לכוון אותנו אל דתיות שאינה פרטיקולריסטית ואף אינה אוניברסליסטית. אל דת שהיא, במהותה, פלורליסטית.